סקירת אמנות מאת אביבית אשכנזי מג'ר

• תערוכת יחיד - "אנטומיה של רגש"
• אמנית- מיכל פולג
• אוצר- רוני ראובן, מנהל הסדנא לאמנות.

התערוכה  "אנטומיה של רגש" של האמנית מיכל פולג היא חלק מאשכול התערוכות המוצגות באפריל 2026 בסדנא לאומנות בעיר יבנה בניהולו של האוצר רוני ראובן.

הרעיון המרכזי של התערוכה, כפי  שנרמז כבר מהשם, הוא נסיון "לפרק" את הרגש האנושי למרכיבים, כמעט כמו שמרכיבים גוף. כלומר לא להסתפק בהבעה רגשית כללית, אלא לבדוק איך ריגשית, נוצרים, מתבטאים ומתורגמים לצורה חזותית.

האמנית מיכל פולג מתייחסת לרגש, דרך ציורי השמן העמוקים ורישומיה האינטימיים  שמייצגים מצב ריגשי כמו משהו שנמרח, מתערבב בין העלים ומסרב להסגר בצורה נקייה. הפרח מפסיק להיות אובייקט דקורטיבי והופך לכלי קיבול לרגש האנושי.

אלו לא ציורים שמבקשים שתבין אותם מהר. יותר כאלה שמבקשים שתישאר עוד רגע, תסתכל שוב ותגלה שהם כבר השתנו קצת מאז הפעם הראשונה.

הרגש כאן לא מתפרץ ולא עושה סצנות. זו תערוכה שמראה שרגש זה חשוב ובאותה נשימה מיכל פולג פותחת בעדינות שכבה אחר שכבה, כמו זיכרון שמנסים להיזכר בו מבלי לשבור אותו.

שביקרתי בתערוכה הרגשתי סוג של שקט מהסוג שמכריח להקשיב, הקשבה מהסוג שמגלה שגם שמפרקים רגש לגורמים הוא עדין מסרב להעלם.

תערוכה זו היא חלק נכבד בין שאר התערוכות שמוצגות בסדנא לאמנות בעיר יבנה וכדאי להגיע ולעקוב אחר העשייה האמנותית המתפתחת.

• תערוכת יחיד - "הכל תלוי"
• אמנית- שולי בורנשטיין וולף
• אוצרים- רוני ראובן, ורה פלפול

התערוכה של האמנית שולי ברושטיין וולף  היא חלק מתערוכות המוצגות מאפריל 2026 בעיר יבנה ולוקחת את הביטוי הכי חמקמק בשפה והופכת אותו למשמעות כפולה, פעם אחת כפשט ופעם אחת כמשל.

העבודות המוצגות  בתערוכת היחיד של שולי בורנשטיין וולף תלויות על הקיר והן נושאות בתוכן את התחושה שהכל באמת תלוי, תלוי על הסף , בין האפשרי לבלתי אפשרי.

אנו חיים בזמן שהכל תלוי בחיי היום יום שאנו נמצאים בו בין תקווה לרצון להיות  בין האנשים שאנו נמצאים איתם, לפעמים מתוך רצון להוכיח להיות טובים יותר  מתוך דאגה לאחרים ופחות לעצמינו.

זו תערוכה שנולדה מתוך תחושת התלות הזו, מתוך תנועה בין איזון לאיבוד איזון בין נפילה לבין לצמוח  מחדש מתוך  המשברים שנוצרים במהלך החיים עצמם.

האומנית משתמשת בציורים קלאסים על בד, העבודות נבנות מתוך משברים והיא מיישמת לאורך שנות יצירה רבות חומרי עבודה מגוונים.

וולף עובדת הרבה עם חומרים שמסרבים להתנהג יפה במובן הקלאסי של ציור ופיסול. חוטים, חבלים, בדים, טקסטים, חומרים רכים וצבעוניים שנמתחים בחלל ולעיתים גם אור  שמראה אובייקט יציב שמשלב גוף ותנועה.

מה שמעניין אצל וולף שהחומרים עצמם הם כבר לא אמירה. חוטים, לא "מציירים" תמונה אלא יוצרים רשת קשרים, מתח, ולעיתים, תחושה שהחלל כולו נמצא בתהליך תפירה מתמשך שלא הוחלט אם אי פעם יגמר.

אם מבקרים בתערוכה מתרשמים שזו לא תערוכה שעומדים מולה, היא תערוכה שנכנסים לתוכה ומרגישים שאוספים את השברים.

• תערוכת יחיד- "להיות אדם"
• אוצרים- לב קיפרמן, רוני ראובן מנהל הסדנא לאומנות.

תערוכת "להיות אדם" מציגה מקבץ עבודות שמנסה לא "להגדיר אדם", אלא לפרק אותו לגורמים, גוף , זיכרון וזהות.

זו תערוכה קבוצתית מרגשת של מספר אמנים שאצרו רוני ראובן ולב קיפרמן, והיא חלק ממסגרת רחבה יותר של תערוכות במקום, שמבקשות להעמיד את המושג "אנושי" תחת זכוכית מגדלת, לא כדי ליפות אותו, אלא כדי לבדוק מה נשאר ממנו כשמורידים את המסכות.

בתוך השדה הזה משתלבים האמנים: רחל עזרא שמתייחסת לאדם מהיבטים של רוח וגוף ומבט פנורמי על ירושלים . היא מביאה שפה שמרפרפת בין אישי לחברתי, כאילו כל דימוי אצלה הוא גם זיכרון פרטי וגם הדהוד של משהו גדול יותר המקשר בין גשמי לרוחני.

האמן איקה אברבנאל: מצייר נופים שמתפתחים לנפש האדם עבודותיו מייצרות רגש כמו ניסיון לתרגם מחשבה לצורה,  ההופכים לדמיוניים עם שילובי צבעים המייצרים רוגע ועומק.

דרך יצירותיו של איתן ארנון ניתן לראות, מימד של מבט פנימי-חיצוני , כזה שממקם את האדם לא כיחידה סגורה אלא כמשהו שנמצא תמיד בתנועה בין מצבים של עבודת האדמה עם יכולת הישרדות של בני האדם על ידי, בנייה והיאחזות בקרקע כמשהו בטוח ויציב המנהלים דו שיח עם תצלומים ישנים.

האמן דניאל לוי,  מדגיש את ציורי הנוף הגרפיים שלו דרך חלוקה לצורות הנדסיות ומחזקת את תחושת הריחוק. הצורות נראות כאילו הן יודעות בדיוק איפה הן אמורות להיות אבל עדין משאירות תחושה שיש שם ניסיון לארגן סדר  ונשאלת השאלה האם האדם באמת בנוי בצורה מסודרת יותר ממה שהוא מוכן להודות או שכל הסדר הזה הוא רק ניסיון יפה להסתיר רעש ורגשות?

בתוך כל זה האמנית עליזה יבין: ביצירותיה ניתן לראות את קירבתה לטבע ולמרחבים העצומים ששם היתה נוף ילדותה במושב ארבל בו גדלה ושואבת את זיכרונותיה כילדה מצילומי משפחתה כילדה בחג השבועות.

בציוריו של  האמן בן ציון שמויס ,בולטות במיוחד דמויות שנראות פשוטות, אבל משדרות סיפור פנימי מורכב. בתערוכה הנוכחית בן ציון שמויס ממשיך בקו הפיגורטיבי ריאליסטי,  אבל עם דגש חזק יותר על האינטימיות שמקבלות עומק רגשי דרך אור, צבע והבעות פנים.

בתוך כל זה מציג האמן אנטון בידרמן את עבודותיו מהסדרה "קרעים והלחמות" שבו מודגשת דיוקנאות מושלמת למראית עין . עיוותי הפנים בעבודותיו הם מרכיב מרכזי בשפה האמנותית שלו, המראה ביטוי של מצב נפשי של שבר בו האדם עובר במציאות חייו.

אם מתמקדים בעבודותיה של דיאנה האמנית דיאנה פורמרץ  צוק, רואים רצף של מצבים כמו מעקב אחרי מחשבה, זהות פיזית ושינוי פנימי.

הדיוקנאות של האמנית מלי לסקר הם אינטימיים ומדוייקים, עם דגש על נוכחות עדינה שמבקשות קירבה. ציוריה הם ראליסטים באווירה שמקרינה שקט ורוגע.

האמנית עמליה רובין נעה בין מציאות לדמיון עם דגש על עולם פנימי ורגשי שמתווסף למה שנראה לעין.

אצל האמן יוסי מרק , הדימוי  כ"שריד" הוא לא אובדן מוחלט, אלא שארית חזותית שמרמזת על מה שנשאר שלם בתוך "להיות אדם".

העבודות של האמנית אורית שם-טוב, מתארות דימויים מעין "ראשנים" המדמות יצורים קטנים שנעים בשלבי ההתפתחות המוקדמים. הדימויים לא מייצגים דבר קבוע, אלא מבטאים תהליך של התפתחות והשתנות מתמדת.

בשורה תחתונה: זו לא תערוכה שמבקשת שתבינו מה "מה רצו להגיד", אלא כזו שמעדיפה שתצאו ממנה עם התחושה שהשאלה נשארה פתוחה, אולי אפילו קצת יותר חדה ממה שנכנסתם אליה.

שלוש התערוכות יוצגו בגלרייה הסדנה לאמנות עד ה- 10.6.26. הכניסה חופשית 

כתבה: אביבית אשכנזי מג'ר